Shira by S.Y. Agnon

Shira Reviews

• 
  Sharon de Koning Kessel

  שירה הבלתי מושכת בעליל, שפניה מצולקות מפצעי בגרות נושנים שמעולם לא נרפאו שהינה ההפך הגמור מאשתו של המספר הינה מושא לאהבה, משיכה ותשוקה עזה מצדו של איש האקדמיה שעל קורותיו אנו למדים. ימיו ולילותיו עמוסים במחשבות עליה מהרגע שביקר את אשתו היולדת בבית החולים. שירה הינה אחות רחמנייה ואולי חזותה אינה אטרקטיבית במיוחד אך אין ספר שאופיה הגועש ומשפטיה החכמים נוגעים ללב הקורא. מעשיה ארוכה זו שלמעשה מעולם לא קיבלה סוף ראוי הינה בעיני המודרנית והעדכנית ביותר מסיפוריו של עגנון. מהרגע שקיבלתי החלטה לקוראו, נתקלתי באינסוף קושיות, תהיות ואפילו ייאוש מחלחל; לא תמיד אהבתי את ה״מריחות״, הברבורים והרמיזות בסיפוריו. עגנון תמיד נראה היה לי מהסוג שאוהב לשמוע את עצמו, שעושה קולות מול המראה ומתאמן על נאומים גרנדיוזיים ומנופחים וכך גם חלק מספריו, מלאים בחשיבות עצמית, טווסיות מתמשכת וידע שלא לצורך. אך ב״שירה״ הוא העז להיות אחר, מודרניסט, פסיכולוג מן המעלה הראשונה. חודר לנבכי האדם, מבתר, מבקר ומראה לנו פנים אחרות, אמיתיות.
  עגנון נבהל ממה שכתב, נבעת. הוא גנז את כתב היד ולא רצה להמשיך ולהתעסק עמו, ושינה, ושכתב וכמעט שוויתר. על סף מותו נתן הנהון סופי לבתו, אמונה, להוציא לאור את הסיפור. היא עשתה עבודה מצויינת! זוכרים את הסוף של פטר והזאב? ״ואם תקשיבו היטב, תוכלו לשמוע את הברווז מגעגע מתוך בטנו של הזאב״ כך גם כאן; לאחר הקריאה תוכלו לשמוע, להבין ולהפנים את עגנון האמיתי, ללא מסיכות, ללא קישוטים וללא התיפיפויות. האמת? יפה לו ככה...
• 
  Zek

  אודה על האמת, עגנון הוא לא מהסופרים החביבים עלי. אמנם קראתי כמה ספרים של עגנון, מאד התרשמתי משפתו הייחודית, שיש בה מן השילוב של שפה מקראית, לשון חז״ל והטיות לשוניות בשילוב של שפה מודרנית נכון לאותה תקופה בה כתב. כ"כ התרשמתי מידיעותיו הרבות והמגוונות בנושאים שונים (אותן ניכר שטרח להפגין), אבל אף פעם לא הצלחתי להתרגש מסיפוריו והעלילות אצלו, לפחות לטעמי, אינן ממריאות לגבהים כפי שמצופה היה מצופה מסופר כה רב מוניטין.
  
  פרקים מ"שירה" פורסמו בהמשכים ובתקופות שונות בימי חייו של עגנון ב"לוח הארץ" והספר השלם, שכלל פרקים שלא פורסמו ונמצאו בארכיון של עגנון, יצא לאור בשנת 1971 רק לאחר מותו בעריכת ביתו אמונה.
  
  על "שירה" שמעתי זה מכבר ולא מעט אנשים עמם שוחחתי התעקשו שלמרות שאינו גמור, זהו ספרו הטוב ביותר. אז הגיע סוף סוף זמנו של "שירה" ולהלן התרשמותי:
  
  הסיפור מסופר מפיו של ״מספר יודע כל״ והרקע לסיפור היא ירושלים של המחצית השנייה של שנות השלושים במאה שעברה, שנות "המרד הערבי", בהן הותקפו יהודים ע"י פורעים ערבים על בסיס יום יומי.
  הספר מחולק למספר מועט של דמויות ראשיות ודמויות משנה לרוב. הדמות הראשית והעיקרית בספר היא של דר' מנפרד הרבסט, שעלה עם בני משפחתו מגרמניה בעקבות עליית היטלר לשלטון.
  
  הספר נסוב, בין השאר, אודות עבודתו של דר' הרבסט באוניברסיטה העברית, שם חקר והרצה על ההיסטוריה של ביזנטיון, על מערכת היחסים בינו לבין הקולגות שלו, חיי השגרה בביתו ויחסיו עם אשתו הנרייטה, שמתוארת כעקרת בית כמו פעם, שכל עולמה מתמקד בבעלה וילדיה.
  אבל הציר המרכזי של הסיפור, שאליו חוזר "המספר" בכל פעם שהסיפור מתפצל לסיפור על דמות משנית ומסתיים, נמתח לכל אורכו של הספר ובנוי על המתח שבין חיי השגרה ויחסיו של דר' הרבסט עם אשתו, לבין מערכת היחסים הסודית שנרקמה בינו לבין שירה, אחות גמלונית ו"גבוהית" בלשונו של עגנון, אישה שאינה מושכת בעליל אבל בעלת אופי מיוחד ודעות נחרצות ובלתי מקובלות באותה תקופה. ולסיכום, דמות מסקרנת למדי אך אניגמטית ושונה 180 מעלות מאשתו.
  
  מערכת היחסים בין השניים החלה מיד לאחר לידת ביתו השלישית שרה כאשר האחות שירה טיפלה באשתו במסירות יוצאת דופן עד כי אשתו הזמינה אותה לבקרה בביתם. לעומת המפגש הראשון בין דר' הרבסט לשירה בחדרה, שהסתיים בכך שהמספר קוטע את סיפור המפגש וכותב "אפסיק באמצע ואדלג על דברים שבינו לבינה", במפגשים הבאים דר' הרבסט החל לחוש מכיוונה שילוב של אמפטיה ורצון להמשיך בקשר, לעיתים אדישות ובניגוד למפגשם הראשון, דחיה תמידית מצידה של שירה לכל ניסיון מצדו למגע פיזי. למרות האמור לעיל, כל זמן שלא היה עסוק בעבודתו המחקרית והמדעית, דר׳ הרבסט לא הפסיק להגות בשירה. אגב, כמי שהספר קרוי על שמה, שירה אינה מופיעה כדמות מוחשית אלא בעיקר בחלקו הראשון של הספר ולרוב דמותה עולה מתוך מחשבותיו של דר' הרבסט עליה.
  
  וכאן אני מגיע למגרעת העיקרית של הספר, כפי שאני תופס אותה. עגנון יורד לפרטי פרטים הנוגעים בעיקר למחשבותיו של דר' הרבסט והלכי רוחו השונים והספר מתפצל לדמויות משנה לרוב עד כדי טרחנות שאין לה לדעתי בחלק ניכר מהמקרים כל הצדקה לקידום העלילה.
  אני מניח שמאחר שהספר נערך אחרי מותו של עגנון על ידי ביתו אמונה, היא העדיפה להשאיר כמה שיותר חלקים מאשר להחסיר ואני מניח שלסיבות רגשיות היה חלק עיקרי בכך. אינני מאמין שזה היה עובר אצל עורך מיומן בתקופתנו ודעתי היא כי ניתן היה לקצר את הספר במחציתו מבלי לפגום באיכותו ובעלילה שגם כך היא לא משהו מרתק במיוחד.
  
  למרות האמור לעיל אני רואה חשיבות בקריאת הספר הן בשל כתיבתו הייחודית כאמור של עגנון והן בשל העובדה שהספר משקף היטב את התקופה בה נכתב ויכול לשמש מעין מסמך היסטורי לחיי היהודים בירושלים באותה תקופה וגם מחוצה לה (לדוגמה כאשר דר' הרבסט ואשתו שוהים בביתם של הבת זהרה ובעלה בקבוצת אחינעם). ואם בשנות השלושים עסקינן, מעניין להיזכר בדיאלוג בין דר׳ הרבסט לבין שירה, שם עלתה ביניהם מחלוקת עזה באשר להבדלים בין החרדים לבין החילונים ומעניין, ומדכא לא פחות, שלפחות בנושא הזה לא השתנה הרבה מאז ועד היום.
  
  כמו מערכת יחסיו של דר' הרבסט עם שירה כך מערכת יחסיי עם עגנון: אמביוולנטית. מצד אחד נמשכתי, כמו תמיד, לשפתו המיוחדת והציורית של עגנון ומצד שני, באיזשהו שלב זה הפך לטרחני כאשר למצער העלילה אינה מצליחה להתרומם ומאחר שהסיפור אינו גמור, אין לדעת איך מסתיים לו הציר המרכזי בסיפור, כלומר מערכת יחסיו של דר' הרבסט עם שירה. לכן מבחינת הנאתי כקורא הייתי נותן לספר שלושה כוכבים אולם כסקירה שלוקחת בחשבון את כל מרכיבי כתיבתו של עגנון ואת חשיבותו של הספר, כפי שאני רואה אותה, ובהתחשב בכך שמדובר בספר שנקטע בעיבו ללא סיום, תוך הנחה שאם עגנון היה מסיים אותו התוצאה הייתה טובה יותר, אהיה נדיב הפעם ואתן לספר ארבעה כוכבים.
  
  והערה לגבי ה"סוף":
  אמונה, בתו של עגנון, מסבירה שהספר אמנם כלל סוף בעת כתיבת הספר השלישי (עגנון חילק את הספר ל"ספרים" שכל ספר חולק לפרקים) אולם מאחר שאביה החליט להמשיך בכתיבת ספר רביעי, הסוף המוכן, שהיה אמור לסיים את הספר בחלקו השלישי, נגנז והופיע מחוץ לספר רק במהדורה זו כנושא נפרד יחד עם מס' פרקים שלא נכללו במהדורה המקורית.
  
• 
  Pep Bonet

  I was lost most of the time. Why did I write ‘most’? Whenever I kept my concentration, I could enjoy the peculiar way of saying things that Agnon has. Just wondering whether it’s because it’s written in Hebrew and the language imposes some stylistic features. But I’ve read modern Hebrew translated into English and I can see no relation. I enjoyed the ridiculous descriptions of academic studies and concerns. But I’m still unsure that the hundreds of pages are devoted to this. If they are, many fewer would’ve been enough. Shira got me lost. Her role, giving the title to the book and all, got me wondering. Politics in Palestine (it wasn’t yet Israel) pervade the whole book. Zionists and religious zealots, German Jews and Jews in Germany, a daughter in a kibbutz and another one in a group that some consider the future Army, while others think they were terrorists. And Manfred Herbst in the middle of all that, an expert in Byzantium. After reading the pages written by the translator, I might be all the wiser, but I have not enjoyed as much as I should.
• 
  Lorri

  Although I felt Shira was quite wordy (I thought it could have been 100 pages shorter, and still have been excellent), I enjoyed reading it, and liked the banter that went back and forth between the characters.
  
  I also liked how Fred kept questioning himself, with his indecisiveness, and his willingness to see things the way they really were, as opposed to viewing them in a perspective more suitable to his wants/needs. He was a self-absorbed person, and a man who was coddled by his wife, cementing his perceptions of himself and those around him.
  
  There is much symbolism within the pages, which is not unique to Agnon, and much to reflect upon. I liked his characterizations, the dialogue he infused within the book, and the historical aspect.
  
  The depictions of Israel were concise and masterful. Agnon's way of evoking Israel's pre-statehood history into the story line, was also well done.
  
  I am an avid S.Y. Agnon fan, and Shira did not disappoint me.
• 
  Jeffrey Green

  It took me nearly two months to get through this long and difficult Hebrew novel by the greatest Hebrew writer in modern times and one of the giants of world literature. This unfinished novel was the last thing Agnon was working on before he died. If it was the only book he had written, he would not belong in the pantheon of great authors. However, since he was Agnon, and those of us who admire Agnon are interested in his every word, the book is of great interest.
  The protagonists of this novel are Manfred Herbst (which means autumn in German) and his wife Henriette, assimilated Jews from Berlin who moved to mandatory Palestine during is his devoted, hard-working, competent spouse. The book begins with the birth of their third daughter, some 16 years after the birth of their second daughter, and Agnon makes it clear that she was conceived in a rare moment of intimacy, as ordinarily the Herbsts do not share a bedroom. The book is set in the late 1930s. While Manfred is trying to finish a scholarly book about the burial of the poor in Byzantium (does Agnon mean this esoteric topic as a sly joke at the expense of the academy? Probably), Henriette rushes from office to office, trying to obtain Certificates (entry visas) for their relatives in Nazi Germany.
  Inexplicably and uncharacteristically, Herbst sleeps with a nurse at the hospital, Shira, just once, and from then on he is obsessed with her. Hence, the title of the novel, which drifts along without dramatic moments until it peters out at the end.
  Anything that Agnon wrote is endlessly thought-provoking, but it helps if this is not the first book of his that you tackle. Here he is in the secular world of German academics. Usually he is in the religious world of Eastern European Jews. The secular world is far from empty, for Agnon has some respect for serious scholarship and its values. But the figure of Shira (which means poetry or song) signals what Herbst's life lacks.
  PS - a translation of the book has been published.
• 
  Amir Mishali

  All style and no content.
• 
  Leora Wenger

  Shira was long. But the length was in part due to Agnon's struggle with the art of the novel. We learn a lot about pre-State-of-Israel Jerusalem. The cafes sound like Jerusalem today, but the neighborhood of Baka has radically changed. If you can, read Robert Alter’s afterword in the Toby Press edition. One sample line: “The background of political violence is one of the keys to the difference between Shira and the tradition of the European novel that it recalls.” If you know anything about academia, some of the professorial characters should give you a chuckle.
• 
  Gohar Khokhar

  Shira is the name of book and is also the least discussed character, it seems something was missing, in parts it was good, style of writing is fluent and it doesn't become hard to read, but the book is too long and many chapters could have been avoided, had it been a bit shorter it would have been a much better read.